התחלה חדשה – מתחילים לנדוד

אמ;לק

שוב אני מספיילר. זה תורם בכלל או שאני פשוט הורג את כל המתח?

בכל מקרה, בקרוב אני ועינב יוצאים לנדוד בעולם לתקופה לא מוגבלת בזמן. אני הולך לכתוב על זה. יהיה מעניין.

ראשית, על תדירות הכתיבה..

אז בזמן האחרון אני כותב מעט, ואני מודה שאני מרגיש קצת אשם על זה (לחלקכם יש חלק בזה, You know who you are..). זה נבע קצת מתקופה עמוסה, אבל הרבה בגלל שלא הרגשתי שהיה לי משהו מספיק חשוב להגיד (בין היתר, כי לא טיילתי הרבה בחורף והלכה לי המוזה). אני משתדל לשמור על סטנדרט גבוה של ערך בכתבות (בעיני לפחות) כדי להשאיר את הבלוג הזה מדויק, כי, בואו נודה, תוכן טוב לא שווה כלום היום אם הוא קבור בערמת שחת טקסטואלי לא תכליתי).

בכל מקרה, אני כן מתכוון לכתוב יותר בזמן הקרוב (אבל בלי נדר, הא?..), בעיקר כי יש לי תשוקה גדולה לשתף ולהתפלפל על הדרך החדשה שאני יוצא אליה.

קצת עלי

לאורך כל חיי הבלוג שיתפתי מעט מאוד פרטים על עצמי. זה נבע קצת מחוסר רצון בחשיפה ובעיקר מהתחושה שזה לא כל כך רלוונטי לדברים שעליהם כתבתי. בנוסף זה גם היה נראה לי לא ממש מעניין (בהתחלתו של הבלוג אפילו בניתי אותו אנונימי לגמרי, אבל בסוף השתכנעתי שהוא דורש קצת יותר חיבור אישי). לפוסט הזה, ולמספר פוסטים שיגיעו אחריו, יש חשיבות בהֵקשר, ולעולם שבתוכו הם מתרחשים, ולכן, לאחר ההתנצלות על הנרקיסיזם..

אני ניבגי, בן 27, גר עם עינב, בת הזוג שלי כבר 8 שנים, בדרום תל אביב. אני הולך להשתחרר מהצבא בעוד חודשיים אחרי 9 שנות שירות במספר תפקידים, רובם טכנולוגיים, כחלק מהיותי בוגר תכנית תלפיות (XXXII). עשיתי תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה וכיום סטודנט לתואר שני במדעי המחשב (במשרה חלקית, בנוסף לשירות הצבאי).

אז מה זה ה״נדודים״ האלה?

במהות שלהם זה יציאה ממסגרות ושמירה על אורח חיים נייד, גמיש והרפתקני.

בפועל, עוזב את העבודה, מפסיק את הלימודים (למרות שעינב ממשיכה את שלה מחו״ל), אנחנו מוכרים/מוסרים את רוב הדברים שלנו (זה לא כזה הרבה דברים=]) ומממשים כרטיס טיסה בכיוון אחד למדינה אקזוטית.

״אז זה טיול אחרי צבא?״

בערך.. כלומר, טכנית – כן, הרבה אנשים יגדירו אותו כטיול, והוא כרונולוגית אחרי הצבא (במקרה שלי גם ישר אחרי). הסיבה המרכזית שאני קורא לזה ״נדודים״ ולא ״טיול אחרי צבא״ הן בעיקרן ב-State of Mind שלי, ומה המשמעות של הטיול מבחינתי. ואולי גם בגלל כמה פרטים טכניים, אבל הם לא מאוד חשובים.

״חופשה״, ״טיול״ ו״טיול אחרי צבא״ בפרט, לרוב מגדירים תקופה מוגבלת של חוויות הרפתקניות שמאפשרות התפרקות מתקופה שגרתית, לקראת שגרה נוספת. במקרה של סוף הצבא, לפני הכניסה ללופ: ״פסיכומטרי (תו״כ מלצרות)-אוניברסיטה-עבודה-חתונה-ילדים-פנסיה״.

אז הנ״ל לא ממש מתאר את התקופה הקרובה עבורי. ראשית אני לא יוצא למסע הזה כי אני שחוק מהשגרה שלי או צריך לברוח (האמת היא שאני די אוהב את השגרה שלי), ויש אנשים שיגידו שאני כבר עמוק בתוך הלופ (אם כי לא הייתי רוצה להגדיר את עצמי כך). ה״נדודים האלה״ גם לא מוגבלים בזמן ולא בטוח ששגרה כלשהי (ככל שנסכים על המינוח הזה) מחכה לי בסופם.

אוקי, אז הבהרנו מה זה לא, אבל מה זה כן?

בצורה הכי פשוטה, זה אני, מתחיל לחיות בדרך קצת שונה ממה שחייתי בה עד עכשיו.

בדרך הזאת אני מעוניין להישאר פרודקטיבי, בין אם בתחומים שבהם אני מבין ובין אם בכאלה חדשים לגמרי, בין אם בתמורה לכסף, ובין אם לא.

הדרך הזאת תהיה מורכבת ממידה רבה של הרפתקה ושונות גבוהה של חוויות.

זו דרך חיים שאנו בוחנים, בראש פתוח, באותה מידה שהוא סקפטי.

זה שאני מתחיל לחיות בדרך שונה, לא אומר בהכרח שאחיה ככה לנצח, זה פשוט אומר שאני לא יודע כמה זמן אני אחיה ככה, וגם אם אפסיק בשלב מסוים, אז אין נקודת חזרה מוגדרת ולא ברור לי כרגע לאיזה דרך חיים חדשה אמשיך.

ועדיין אחרי החפירה על השמות, עדיין יכול שאני אקרא לזה טיול/מסע/נדודים או בכל שם אחר. הסמנטיקה לא חשובה פה. מה שחשוב הוא הבנת המשמעות של האירוע הזה, בראייה הסובייקטיבית של מי שחווה אותו.

אז למה לצאת למסע הזה?

אז יש הרבה סיבות למה לעשות את זה, ואני מאמין שאת הקהל קוראים שלי אני לא ממש צריך לשכנע. עם כל זאת, האמת המפתיעה (בשבילי לפחות) היא שההחלטה לעשות את זה ממש לא הייתה טריוויאלית מבחינתי. לא בגלל הכסף, או לחץ קרייריסטי כזה או אחר (שאני מודע אליו), אלא בעיקר כי יש לא מעט דברים (בעיקרם מקצועיים) שיש לי תשוקה לעשות אותם ודורשים להתחייב למסגרת בארץ (בכל זאת זה החופש התעסוקתי הראשון בחיי, פחות או יותר). ועם זאת, הבנתי שזאת הזדמנות טובה לעשות את זה עכשיו, ומי יודע מתי תהיה אחת יותר טובה. ולכן, בהינתן שבהסתכלות על החיים שלי כמכלול, אני משוכנע שאני מעוניין בהתנסות ובחוויה הזאת – החלטתי ללכת על זה.

וחוץ מכל זה, זה בטוח יהיה פאקינג כיף לא נורמלי.

ולמה אני כותב על זה?

הכי תאכלס, כי זה מעניין אותי, כמו כל דבר אחר שאני כותב עליו. זה מחדד את הרפלקטיביות שלי בנוגע לנושא, ובאמת מסב לי הנאה.

פחות, אבל עדיין די תאכלס, אני מעוניין לכתוב על החוויה (ועוד מפרספקטיבה יחסית אישית) כי אני מאמין שיש אנשים שזה ידבר אליהם, והכתיבה עשויה לעורר בהם השראה לעשות דברים או לפחות לחשוב על דברים שהם עושים. זאת התקווה שלי, תמיד פחות או יותר.

שלכם,

ניבגי.