האירוניה של הנוחות

אז אני ועינב נודדים כבר שלושה חודשים בדרום אמריקה ולמרות מסלול התחלתי לא מאוד שגרתי, אנו מוצאים את עצמנו, רוב הזמן נעים במסלולים הכן מאוד שגרתיים, ותאכלס יש לי רגשות מעורבים בנוגע לזה. בגדול הסיבה שהתקבעו להם מסלולים היא בגלל שהרבה פעמים הם פשוט מאוד הגיוניים. הם יעילים מבחינת תחבורה, דוקרים את הנקודות וה"אטרקציות" הכי מרשימות ומאוד נגישים לזרים. בנוסף, בשלב זה, גם מאוד קל למצוא חומר על אותם מקומות ולהבין טוב את האפשרויות ומה מצפה לך. אבל פה, מן הסתם, גם טמון הקושי. זה פשוט פחות מגניב לעשות את מה שכולם עושים, והיכולת לצפות מה יבוא, ולהנדס חוויה מאוד טובה ויעילה גורם למרבה הצער, לחוויה יותר, איך נקרא לזה, מוכלת. כשאני אומר "מוכלת" אני מתכוון שהחוויה ברמה הרגשית נמצאת בטווח הרבה יותר מצומצם. משני הכיוונים. הרבה יותר קשה להתקל בקשיים משמעותיים כשאתה במסלול כל כך משומן ולהתאכזב בצורה משמעותית כשאתה מבין מה אתה הולך לעבור זה פשוט פחות סביר. אבל בו בזמן, רגעי אושר עילאיים מגיעים הרבה פעמים כשדברים עולים על הציפיות שלנו, וכשהציפיות שלנו יחסית מדויקות זה קורה הרבה פחות (במיוחד אם אתם קוראים על המקומות שאתם מגיעים אליהם לפני ובאופן בלתי נמנע רואים תמונות של הנופים המיוחדים מבעוד מועד דרך המסך).

אז מה היא האירוניה של הנוחות? בשבילי, היא בעערך זאת: "החוסר במרכיב אמיתי של הרפתקה, זה שנוצר מהנוחות לטייל, גורם למרבה הפרדוקס לתחושה של..well..חוסר נוחות. חוסר נוחות בהיעדר תחושת ההרפתקנות. זאת שיתכן שהייתה הסיבה המרכזית לצאת למסע מלכתחילה. איזה יקום שנון.

אבל fuck it. אני יכול לעשות איזה הרפתקה שבא לי, לא?

אבל מה לעזאזל הכי בא לי לעשות?!#$

פרדוקס הבחירה

הנדודים שלי התחילו בבחינה מתמדת של התחושות שלי. בדיקה דקדקנית של בידוד המשתנים מהם אני נהנה ותהליך אופטימיזציה בלתי פוסק שמטרתו לקבוע כיצד אני רוצה להעביר את התקופה חסרת האילוצים הזאת שבאה עלי לטובה. כל כך חסרת אילוצים שזה די בלתי נסבל. לכאורה, כל כך מעט אילוצים אמורים להביא לתהליך אופטימיזציה פשוט יותר שמסתיים בערך גבוה יותר. בפועל זה ממש מתיש, במיוחד כשאני מנסה תוך כדי גם להבין מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה להביא לעולם הזה. האם בא לי להיות תרמילאי בדרום אמריקה, לחצות את אירופה באופניים, להתמסר לסקי למשך איזה חודשיים, או אולי קייטסרפינג, ומה עם לחצות את ארצות הברית ברגל. פרדוקס הבחירה הוא נושא מוכר וידוע, גם לחוקרי פסיכולוגיה וגם לכל מי שנכנס לגלידריה מתישהו. אז מה הדרך להתמודד עם העומס המחשבתי הזה? פשוט להחליט?

תאכלס אין לי מושג, אבל בינתיים אני ועינב לוקחים טיסה מפטגוניה הגשומה לחופים של קולומביה ללמוד קייטסרפינג. אחרי זה אני אמשיך לחצות את ארה"ב ברגל. נדבר על זה בפוסט הבא.

ד"ש,

ניבגי.