מינימליסט בטבע

שלום לכם אולטרה-לייטרים בשאיפה. הגעתם לפוסט נוסף בסדרת הפוסטים ״צעדים פרקטיים להפוך למטייל אולטרה-לייט״ שמדבר על נושא קריטי והוא בחירת המחסה שלכם. אני משתמש במילה מחסה ולא אוהל כי מטרתו העיקרית של אוהל היא לאפשר לכם לישון בנוחות ובביטחון כשאתם ישנים בשטח ואת אלה ניתן להשיג גם באמצעים אחרים מאוהל, עליהם אני גם אפרט במהלך הפוסט הזה.

לישון כשקר לי זה אחד הדברים הכי פחות מועדפים עלי. אולי זה שריטה מהצבא, אני לא בטוח, אבל רגליים קפואות ורדומות, רעידות בלתי נשלטות, נסיונות כושלים להרדם ותפילות שיגיע כבר הבוקר הן סיוט שאני לא מעוניין לחוות יותר. חוץ מזה, שחוסר בשינה טובה לאורך מספר לילות עלולים להצטבר ולהפריע לכל מהלך הטרק ולהנאה ממנו.

היי. אז בדומה לרוב הפוסטים פה, גם מטרתו של פוסט זה הוא לחשוף, Dare I say, לעורר השראה לעשות משהו שונה. הוא עשוי להוות דחיפה קטנה למי מכם שכבר חשב לעשות את זה לפני או, בתקווה, בית להזדהות לקהל המנוסה בתחום.

היי. בפוסט הזה אכתוב על צורת טיול קצת שונה מהרגיל. איך לצאת לטרק בלי לתכנן מסלול מראש, ובלי לתכנן, בעצם, כמעט כלום. אכתוב פה מתוך התנסותי האחרונה בטרק של 10 ימים באוסטריה וגרמניה שבהם בכל רגע נתון לא ידעתי איפה אהיה בעוד 5 שעות.

This place, the wild, for a moment is my house.

It's not mine, nor will it ever be, but,

for now, it's kind of the only place I got.

It's not large, but have plenty of room for thought,

plenty room for me, and everything I own.

And when I'm sharing it with you, that's when I call this place my home.

אני יוצא אל ההרים כדי לחשוב ולא לחשוב,

אני יוצא לשם כדי לפתוח את הלב.

כי החיים שם לבחינה, מה שרע ומה שטוב,

בדיוק שם על הגבול בו אני חושב ולא חושב.

אחד הקשיים הכי גדולים שלי בחיים הוא שכל פעם שאני משתמש בבאז וורד (buzz word), יעני מילה טרנדית באינפלציה, בא לי קצת להקיא על עצמי. זה למה כששואלים אותי מה אני עושה, אני דואג שיש באיזור שקית נייר לפני שאני אומר ״data science״.