הקדמה
אז לפני חודשיים בערך יצאתי עם אמא שלי לטרק בפורטוגל בשם קמינו דה סנטיאגו. הטיול היה 8 ימים מתוכם היו חמישה ימי הליכה רצופים בקמינו (מפורטו ועד הגבול הספרדי) ועוד יומיים אורבניים בליסבון.
הרעיון לעשות את הטרק הזה עלה בראשי כמעט לפני 4 שנים, אחרי שהלכתי את שביל ישראל, והרגשתי שאני חייב להדביק מישהו בחוויה המדהימה שהיא הליכה בטבע במשך כמה ימים. המישהו הראשון שעלה לי לראש הוא אמא שלי.
למה אמא שלי?
בעיקר כי אני מאוד אוהב אותה. וקצת כי הרגשתי שזה חיבור שעשוי להיות מוצלח.
מאז חלמנו על זה ביחד, ונזכרנו בזה מדי שנה, אבל משלל סיבות זה לא יצא. עד לפני חודשיים.
אני כותב פה, עכשיו, כי אני חושב שהרבה מכם ודאי מתחברים לחלק מהדברים הנ״ל, והייתי רוצה לשתף בחוויה של לשתף את האהבה לטבע ולהליכה ע״י שיתוף טקסט מאחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם:
קמינו דל סנטיאגו – הטרק שלי עם ניביק
המסע שלי לפורטוגל התחיל בטיול לרומניה בטיפוס על הר (יותר נכון גבעה) עם 3 גברים חסונים, הבנים שלי. אני בשנת ה-53 לחיי, כושר די אפס, ים של מוטיבציה ותשוקה לנצח את הגיל התחלתי לטפס על ההר. לא עברו קילומטרים, אולי מטרים, והרגשתי שאני לא מצליחה להמשיך, מיד חשבתי על הטרק לפורטוגל עם ניב. 8 ימים מתוכננים, מתוכם 5 ימי הליכה, ואני לא מצליחה לטפס על גבעה אחת קטנה. אבל כאן יש טוויסט בעלילה שליווה אותי אח״כ במסע. אחרי שבכיתי לניב הוא אמר לי "אמא, המסע הוא לא כמה תצליחי ללכת אלא כמה תצליחי להנות. אני שם איתך כדי שתהני". המשפט הזה, מסתבר, ליווה אותי לאורך כל הטיול והגדיר לי את גבולות הגזרה – מה הוא טיול מוצלח עבורי.
התחנה הראשונה במסע היתה לארגן תיק שאוכל לטייל איתו על הגב במשך חמישה ימים. אז השגתי תיק 50 ליטר ומיד חטפתי על הראש: ״זה גדול מידי. 30 ליטר יספיק.״. הוחלף התיק לאלתר ומיד הבנתי שהרשימה שמלווה אותי כשאני נוסעת לטיול רגיל בחו"ל ממש לא רלוונטית. לקחתי בתיק: 1 מכנס טיולים, גופיה, 2 חולצות (ארוכה וקצרה), מעיל גשם דק, מעיל יוניקלו, קינדל, מברשת שיניים (ניב הביא משחה, חסכתי 100 גר'), כובע צמר וכובע שמש, מברשת שיער וקרם פנים, כמה תחתונים וזוג גרביים אחד.
כמובן שעלי היו עוד זוג מכנסיים ועוד חולצה ונעלי הליכה. כל הזמן הקפדתי לראות שאני יכולה לסחוב את התיק מבלי לקרוס לרצפה. הכי רציתי להיות גיבורה.
המסע התחיל.. צעדנו גם בגשם ואפילו ירד עלינו ברד, כל יום התחלנו לצעוד בלי לדעת איך יראה היום שלנו וכל יום היה נפלא יותר מקודמו.. רק בערב החלטנו איפה נישן, ובדרך אכלנו איפה שיצא.. צעדנו עם תרמיל על הגב ולא היה בו בתרמיל אפילו דבר אחד מיותר שלא השתמשתי בו.. איזו הרגשה נפלאה זאת להיות כל כך מדויק.. אבל גולת הכותרת עבורי היתה ההליכה השקטה.. המוח נקי ממחשבות מיותרות המאמץ יוצר משהו כל כך טוב.. בעיקר התמקדתי בהליכה ובנופים המקסימים.. אני חושבת שאפשר לקרוא לזה הליכה מדיטטיבית.. הרגשה מופלאה שלא חוויתי אותה מעולם.. זה ללכת עם מישהו שאוהבים מאוד אבל גם קצת כמו ללכת לבד..
חיבור נפלא למי שאיתך בלי מילים רק לחוות את אותן החוויות והתקשורת היא ברגש של מי שאיתך, במקרה שלי לניביק.. מלאה ברגשות של עונג ורוגע ושלווה.. יודעת שכמה שאצליח ללכת זה ממש בסדר..
הצלחתי לעשות את מה שלא חלמתי שאצליח.. אני צעדתי כל יום 20 ק"מ במשך חמישה ימים רצופים ובסוף המסלול רציתי להמשיך.. על כל החוויות שבדרך לא ארחיב, אבל היו המון.. למדתי את חדוות החוסר וודאות מתוך וודאות שמה שלא יהיה אני שם עם הילד שלי שמקבל אותי גם כשקשה לי, בחיוך, באהבה ובמסירות ועל זה ניביק ועוד הרבה אני אוהבת אותך ומודה לך על חוויה של פעם בחיים.״
אז..מישהו קפץ לכם לראש?
יאללה, תעבירו את זה הלאה..
אוהב אותך אמא,
ניבגי.
האם תוכל לפרט את מסלול הטרק בפורטוגל?