במה להתקרבות
רק שהפסקנו לדבר פתאום זה התבהר.
מילים, הן כל כך מוערכות יתר על המידה,
ונוחות בשתיקה היא לא פרי, אלא המים של הקרבה.
המשכנו ללכת במין סנכרון שלא הוגדר,
כל אחד בעולם שלו,
חולקים, באופן פרדוקסלי, את הלבד הזה של המדבר.
אני חושב לעצמי, האם גם אתה חושב לעצמך,
אם אני חושב לעצמי, את אותם מחשבות?
ובין שנינו ההולכים והחושבים, רק הרוח לא מפסיקה לדבר,
כאילו כבר תקופה היא משתוקקת לזכות דיבור מההמון המברבר.
ואני מתענג על האירוניה הקוסמית שלא תאפשר לי לעולם לציין בפניך את היופי שבשתיקה,
ולהתפלפל עליה כל עוד היא נוכחת.
אני יכול רק לקוות ששנינו נהנים ממנה. לבד. ביחד.
ואז פצעת את השתיקה,
כי נפח המחשבות שלך עלה על קיבולת המודע,
ואני הייתי שם,
כל כך בר מזל, ומוקיר תודה,
להכיל תוצר של חשיבה ארוכה ונטולת הפרעות.
תוצר של התבוננות אמיתית פנימה,
ואני קיבלתי מהטבע כרטיס כניסה להופעה, לשבת מקדימה.
ובלילה החשוך הרגשתי אהבה, יותר מכל ברכת יום הולדת,
כששפכתי את כל האורז על הרצפה.
לא בגלל מה שאמרת, היית כמעט דומם.
כי גיליתי בתוכי את הידיעה שאין טעם להתנצלות, כי באותו רגע אתה רק רצית שאהיה שלם.
ובעודי שוכב, כשאתה כבר מזמן בעולם החלומות,
הרגשתי את הלב בהתרחבות,
וחשבתי לעצמי שהטבע הוא בעצם
רק במה להתקרבות.