לטייל לבד

הקדמה

היי. אז בדומה לרוב הפוסטים פה, גם מטרתו של פוסט זה היא לחשוף, Dare I say, לעורר השראה לעשות משהו שונה. הוא עשוי להוות דחיפה קטנה למי מכם שכבר חשב לעשות את זה לפני או, בתקווה, בית להזדהות לקהל המנוסה בתחום.

לצערי, למרות שאני (לרוב) משתדל להימנע מלדבר על עצמי ועל החוויות האישיות שלי, בשביל להתרכז ברעיונות שאני מנסה להעביר, בפוסט הזה התקשיתי במיוחד, ויצא לי קצת ״אני אני אני״. עמכם הסליחה.🙏

כמעט אף אחד כבר לא לבד היום יותר.

יש המון אנשים בודדים, אבל גם הם, ואולי במיוחד הם, לא לבד. כולנו מרעישים לעצמנו את החיים כשיטה, מנטרלים כל רגע של שקט. להיות לבד באמת זה לא רק שאין אף אחד לידך, אלא, להיות לבד מהסחות דעת, להימצא רק בחברת עצמך, ללא חברת הסמארטפון. יש הרבה הסחות דעת ממש טובות, אבל למה אנחנו נמנעים כל כך מהחברה האקסקלוסיבית של עצמנו?

למה לי לטייל לבד?

יש לי הרבה חברים שאוהבים לטייל, ויש לי בת זוג שמכורה לטבע בערך כמוני ועם זאת כשאני חושב על לטייל לבד, אני נפגש בדיסוננס מרתק בו אני יודע (סוג של) שהטיול יהיה פחות ״מהנה״, אבל משום מה אני נמשך אליו משיכה מוזרה. למה לעזעזאל אני נמשך אליו כל כך? האם אני רוצה להוכיח לעצמי שהאושר שלי לא תלוי באף אחד אחר? שאני מספיק חזק? אני לא לגמרי יודע, אבל כשאני מדמיין את עצמי מטייל לבד עולה בי תחושת גילוי והרפתקנות שעולה בי כשאני רואה נוף שונה לגמרי מכל מה שאני מכיר. אולי, בעצם, זה בדיוק זה. כי זה כל כך שונה. מכל מה שאני מכיר.

האם זאת חופשה טובה?

אני לא יוצא לחופשות. לפחות כך אני משתדל לראות את זה. כשאני חושב על המילה ״חופשה״ היא נשמעת כמו ״הימלטות מתוקה מחיים שלא ניתן להישאר בהם יותר מדי זמן רצוף״ ואני לא חולק את התחושה הזאת.

אני יוצא להרפתקאות. ומשתדל לראות אותן כחלק אינטגרלי מהחיים, ולא כ״הפסקות מחצית״ מהסרט המרכזי שהוא השגרה שלי. תוצאה רצויה של הגישה הנ״ל, אותה אני מטפח, היא שאני גם לרוב מוצא את עצמי מסיים את ההרפתקאות האלו באותה שמחה שאיתה אני יוצא אליהן.

אז אני לא ממש מכוון לחופשות, וזאת הייתה בהחלט הייתה הרפתקה טובה!

החוויה האישית שלי

אז בטיול האחרון שלי, טיילתי לבד. היו לי פרטנרים פוטנציאלים, אבל הסברתי להם, באופן כמעט אינסטינקטיבי, שאני מתכוון לצאת לבד. החלטתי לטייל בהרי אוסטריה וגרמניה במשך 10 ימים בלי לתכנן יותר מדי.

בשבועות שהובילו לטיול, דמיינתי את הטיול כמעין מסע רוחני. חשבתי שאני אהיה די בודד ותיארתי לעצמי שאני אשתגע אחרי יומיים ואחפש מישהו לטייל איתו או, לחילופין, שאני אנשך שפתיים ואכנס בהתמודדות הזאת ראש בראש.

אז לא ממש.

אני בן אדם די חברתי ביום-יום שלי. אני גר עם עינב (בת הזוג שלי כבר 7 וחצי שנים) נפגש עם המשפחה שלי לפחות פעמים בשבוע, גר בבניין בו כמעט כל הדירות (4/5) מאוכלסות ע״י חברים שלי מהבית או מהצבא (נרחיב על זה בהזדמנות אחרת) ועובד במקום עם וייב די חברתי. למרות כל זאת, האמת היא שהלבד לא העסיק אותי יותר מדי במהלך הטיול. מצאתי את עצמי יחסית בנוח בתוך השקט. אף פעם לא משועמם, לרוב לא בודד, ובעיקר פשוט ממש נהנה. אני לא יודע אם העובדה שהלכתי כמעט כל היום גרמה לכך, אבל חשבתי על הלבד יחסית מעט.

לאורך ה-10 ימים של הטיול ניהלתי רק 2 שיחות קצרות עם אנשים ואינספור שיחות ארוכות עם עצמי שבהחלט שמרו אותי מעוניין. האמת, אני לא בטוח מה היו השיחות המעניינות יותר. נדהמתי מהשקט הארוך והעקבי שמאפשר לחוט המחשבה שלי להישאר רציף כל כך הרבה זמן בלי להקטע.

כשהייתי במקום עם הרבה אנשים מצאתי את עצמי מתבונן ומנתח אנשים ואינטרקציות ממקום מאוד חיצוני, כאילו אני לא באמת שם וצופה על כולם דרך מסך. וכן, התגעגעתי לא מעט לאנשים שאני אוהב בבית, אבל איזה כיף זה?! כל געגוע, קטן כגדול, זרק אותי להוקרת תודה עצמית. תודה שהשכלתי להקיף את עצמי באנשים מדהימים והצלחתי לפתוח את הלב ולאהוב אותם חזק חזק.

למדתי ש..

אני יכול מאוד להנות לבד. איזה שיעור חשוב. אני ממש אוהב לטייל עם אנשים שאני ממש אוהב, אבל איזה נחמד זה לדעת שאתה יכול לייצר לעצמך כל כך הרבה אושר בכזאת פשטות (בטח כשזה לא כזה יקר ולא דורש יותר מדי תכנון).

זה מאוד פשוט לטייל לבד. אין שום החלטה משותפת. לגבי כלום. אתה הולך, עוצר, ישן ומחרבן בדיוק מתי ואיך שנוח לך. בגלל שלא תכננתי מסלול, לפעמים, אשכרה, לא החלטתי מה לעשות בפיצול שבילים הבא ופשוט לקחתי את הפניה האקראית שהגוף שלי בחר. מגה קול🤠.

יש משהו מוזר בלראות נוף מרהיב לבד. כשאין לך למי להגיד ״פאק, סתכל ימינה!״ אלא אתה פשוט מתבונן, בלי התלהבות אקצנטרית, זאת חוויה מאוד מוזרה. מצאתי את עצמי לפעמים מתלהב ממראה שהוא לא ״המראה המרהיב ביותר של היום״ סתם כי הוא הגיע לי ברגע מתאים, ולעיתים חולף בקז׳ואליות על נוף שבהחלט הייתי מתעכב עליו בטיול עם מישהו פשוט כי הוא לא באמת נגע בי, גם אם ״על הנייר״ הוא ״טירוף!״. גם יש משהו מאוד רגעי וחולף בכל נוף כזה. אף אחד רואה (ולא יראה), את מה שאתה רואה באותו רגע, ומצלמה (בטח של סמארטפון) בחיים לא תתפוס את הנוף הזה נכון. ולכן, אתה נשאר, כאילו, בלי הוכחה לקסם שמולך, ונותר לך לחוות את הרגע הזה הכי טוב שאתה יכול לפני שהוא יעלם – כי הוא לא קיים בשום מקום אחר חוץ מהראש שלך.

יותר כיף עם אנשים אבל לא בהכרח יותר מספק. יש פחות צחוקים כשאתה לבד (אבל יש, וזה ממש מגניב כשזה קורה) וגם פחות חיוכים, ואני אוהב לצחוק לחייך. עם זאת, מצאתי את עצמי חוזר מההרפתקה הזאת בעננים. היה שם משהו שהוא רק שלי, כמו סוד קטן, שאני חולק עם אף אחד מלבד עצמי (וקצת איתכם) והוא ממש ממש טוב.

המלצות פרקטיות למטיילים לבד

בטיחות

תעדכנו קרובים במיקומכם כשאתם יכולים. אם אתם יוצאים לטיול מתוכנן היטב, תשאירו לו״ז שמפרט איפה תהיו באיזה זמנים, ומתי תהיו זמינים. אחרת, תעדכנו תוך-כדי, פעם ביומיים – שלושה, לאן אתם הולכים ואיפה אתם ישנים. זה יתן להם הרבה שקט ולכם מעטפת בטיחות מתאימה.

שקלו לקחת מכשיר חילוץ לוויני. מכשיר חילוץ לוויני הוא מכשיר שניתן ללחוץ בו על כפתור SOS ואז גיבורים באים להציל אתכם. זה מכשיר שבהחלט שווה לשקול לקחת גם כשמטיילים עם עוד אנשים, אבל הוא מקבל משנה תוקף בטיול לבד. הסיבה היא שהוא עונה טוב על הסיכון, היחסית סביר, שתיפצעו במהלך ההליכה ולא תוכלו להמשיך ללכת. בטיול עם עוד מישהו, הוא יכול לעזור לכם או ללכת להזעיק עזרה. כשאתם לבד, במיוחד בשבילים פחות מטויילים, אתם עשוייים למצוא את עצמכם בבעיה.

התמודדות עם הבדידות

תביאו מסיחי דעת, בדיוק כמו אלו שדיברתי עליהם בהתחלה, הם עשויים להואיל לכם ברגעים מסוימים. בשבילי זה הקינדל, האוזניות (בשילוב פודקאסטים מורדים מראש) ומחברת כתיבה. שלושת הדברים האלה סוגרים לי זמן רב של הסחת דעת מאוד איכותית! ערכת ציור, משחקי ג׳גלינג או כלי נגינה (יצא לי לטייל לא מעט עם יוקליילי) הן גם אופציות מגניבות.

תמצאו חברה במידת הצורך, זאת לא תחרות המתבודד האיתן. בא לכם לראות קצת אנשים? – תעשו חצי יום בעיירה, רוצים להכיר ולדבר עם מישהו? – הוסטל זה פתרון מעולה. טיול לבד הוא פלטפורמה מעולה להיפתח לאנשים חדשים. זה יותר קשה כשיש מפלט בדמות חבר או בת זוג.

עם מה יצאתי בסוף

עם הבנה מאוד חזקה שאני יכול להנות מאוד מהטבע בעצמי, עם עצמי. כמו שאמרתי, אני ממש אוהב לטייל עם אנשים שאני ממש אוהב (כן, אהבתי את הביטוי🙃) ואני מתכוון לעשות מזה כמה שאני יכול, אבל אין ספק שאני הולך לתרגם את ההבנה הנ״ל להרבה הרפתקאות בעתיד.

עד הפעם הבאה,

שלכם,

ניבגי.